ויקח אתה. לביתו וחדרו: וישכב אתה. כבר נתבאר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה דבכ״מ דכתיב בשכיבת אשה לשון אותה משמעו באונס. וברצון כתיב עמה. אם לא שיש לזה איזה דרש. וה״נ כתיב אותה שהיה באונס: ויענה. א״א לפרש באונס כמש״כ הרמב״ן והוכיח מלשון דכתיב בתמר ויענה וישכב אותה. אבל אינו דומה. דשם כתיב תחלה ויענה משמע דעינה בתפיסתה ואח״כ שכבה. משא״כ הכא כתיב להיפך אלא כדאי׳ ביומא דע״ז ויענה מביאות אחרות. ופרש״י שלא כדרכה. ובאמת הכי איתא במ״ר. אבל בכונת הגמ׳ קשה לפרש הכי. דא״כ לימא ויענה שלא כדרכה ותו הא בקידושין דכ״ב ב׳ איתא מי נימא דשל״כ אין לה הנאה ג״כ. ואם יש לה הנאה אינו עינוי. אלא ה״פ דדינה חשבה דבמה שנבעלה בזנות מערל שוב לא יהיה לה בעל כהגון לה לעולם. וכדאיתא במ״ר שצעקה ואני אנה אוליך את חרפתי עד שנשבע לה שמעון שיקחנה. והיינו ויענה מביאות אחרות שנצטערה שלא תבעל עוד. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ב כ״ד ג״כ בזה הכונה: ותדבק נפשו. לחיות עמה חיי אישות ע״פ חכמתה: ויאהב את הנערה. אהבת עונג ביפיה: וידבר וגו׳. שלא תדאג מי יקחנה לאשה. כי הוא נשיא הארץ יקחנה: כי טמא. לשון טומאה על ביאת זנות של פנויה לא נאמר אלא על ביאת אדם פחות הערך לפי ערכה וכדאיתא ביבמות דס״ח כהנת דמיקדשא גופא מתחללת והכי נמי בתולה בעלמא לא נתחללה בביאת נשיא הארץ. אבל את דינה בתו. היינו טומאה: והחריש. שירא לצעוק כשהוא בעצמו. ואם היה שומע קודם שטמא היה מוסר נפשו עליה כמבואר ברבה ויובא להלן י״ז דבנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו יהרג או נהרג. אבל אחר שכבר טמא לא היה כדאי למסור נפשו כשהוא בעצמו. וסיפר זאת הכתוב דאלו צעק תחלה לא הגיעו שכם וחמור עם דברי פיוסים כאלו: ויצא חמור וגו׳ לדבר אתו. באו אל יעקב עד שלא באו האחים. ומש״ה הפסיק הכתוב בסיפור של ובני יעקב בין ויצא חמור ובין וידבר חמור. ללמדנו שבא חמור ליעקב תחלה קודם שבאו הבנים. וכשבאו מצאו אותו מדבר לשון רכה ע״כ לא יצאו בני יעקב בחרון אף. והכל היה בהשגחה נסתרת שיבא סוף מעשה כפו שהיה במחשבה תחלה: ויתעצבו האנשים. עצבון הוא שפלות בעיני עצמם כאלו המה אשמים בדבר שהגיע להם דבר מכוער כזה: ויחר להם מאד. נצטערו על שעשה להם שכם דבר עול כזה והוא שני דברים. ומפרש הכתוב טעם שניהם. כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב. שאפי׳ היה הדבר מצוי לאנס בתולה. מ״מ לא היה הדיוט תופס בת מלכים ושרים. מפני יראת המעלה והעונש. והנה אע״פ שלא היה לשכם לירא מפני גבורת יעקב ובניו שהרי לא ידע מגבורתם והוא נשיא הארץ. מ״מ היה לו לירא מפני המעלה וקדושת יעקב וכאשר לא נפל עליו פחד המעלה אין להאשימו ג״כ כ״כ. כ״א את עצמם. שלא נתקיים בהם וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליהם וייראו מהם. א״כ נתעצבו על רוע הנהגתם שאירע דבר נבלה כזה באומה ישראל. ומפרש עוד על מה חרה להם על שכם: וכן לא יעשה. עיקר אותו מעשה לא היה נעשה. שאע״ג שהיו שטופים בזמה מ״מ לא היה באונס ובזה האופן וא״כ העביר עליהם הדרך אפי׳ בלי יראת המעלה מש״ה חרה להם על שכם ונצטערו ע״ז. וע׳ כיב״ז להלן מ״ה ה׳: לו לאשה. לא סיפר ששכבה בזנות אלא מבקש על להבא שיתנו אותה לו לאשה בדרך אישות כנהוג: והתחתנו אתנו. בנו מיבעי כמו לא תתחתן בם וכן הרבה. אלא בשביל שראו אותם עם בפ״ע רחוקים מבני אדם כמש״כ לעיל. ואמרו והתחתנו התערבו עם כל אוה״ע אתנו. על ידינו שתתערבו עמנו תהיו מקורבים לכל אוה״ע: בנתיכם תתנו לנו. לא פירשו לאשה כמו שפירשו בדבריהם לאנשי עירם את בנתיהם נקח לנו לנשים. אלא באשר הבינו כי הנהגת עם ישראל משונה מהם ועל כן יושבים בדד בפ״ע ואמרו כי אינו ראוי להקפיד על הנשים. אלא בנתיכם תתנו לנו לפי הנהגותינו ואת בנותינו תקחו לכם לפי הנהגה שלכם. ומש״ה תלו הנשואין ברצון שלהם. באשר הם המקפידים לצאת משיטת כל אוה״ע. אמרו שאינו ראוי להקפיד אלא בראשי הבית המה האנשים: ואתנו תשבו. בחברתנו ואינו כמו משמעות שבה עמדי. וישב עמו דפירושו בעסקיו. אבל אתנו משמעו שלא תהיו נפרדים ומרוחקים ממנו: שבו וסחרוה. תסבבו לקנות תבואת הארץ ולמכור לחוץ או להביא מן החוץ ולסבב בארץ למכור ליחידים: והאחזו בה. לקנות נחלה ולהיות כתושבים: אמצא חן בעיניכם. הוא לא נכנס בדברי׳ אשר לכלל המדינ׳ אלא בשל עצמו. לאמר דאפי׳ אין הענין מתקבל להתחתן ביושבי הארץ מ״מ עמו ייטיבו מפני הרבות מוהר ומתן: כאשר תאמרו אלי. תיכף. לא בהבטחה שאתן אח״כ אלא מיד. וע׳ לעיל י״ב ד׳: במרמה. הודיע הכתוב בזה לאמר כי לא עלה עה״ד להסכים להנחה זו שלא להקפיד בעניני הדת הנוגעים לחיתון. אבל מתחלה לא דברו אלא במרמה. וע״ע בסמוך: וידברו. בלשון עז מתחלה דברו רתת: אשר טמא את דינה אחתם. הראו לו לדעת כי ביאת שכם בתורת זנות היא טומאה לפי קדושת ישראל. ע״כ המה אינם מתרצים לבקשת שכם בשום אופן. אבל לבקשת חמור שהיא כללית ע״ז עונים בנחת: לתת את אחתנו. אם את דינה או מי שבאת לחסות תחת כנפי ישראל. והרי היא אחותנו. א״א להיות נשואה לערל: לאיש אשר לו ערלה. משמע אם היה האיש מהול אפי׳ אין כל עמו נימולים שוב לא לחרפה היא להם אבל מ״מ אינו ברצון באשר א״א להיות לעם אחד. והיה בזה הלשון ל׳ מרמה כמו שיבואר: אך בזאת נאות לכם. להתחתן ולישב אתכם ברצון: ולקחנו את בתנו. היא דינה ביחוד. ורמזו שהיא כבת לכולם למסור נפשם עליה כדרך האב שמוסר נפשו על הבת כדאיתא במדרש והביא הרמב״ן פ׳ וירא בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו יהרג או נהרג והחכימו לאמר לאיש אשר לו ערלה ולא אמרו לעם ערל משום שאולי לא יתרצו כל העיר להמול וא״כ יהיו נלחמים עמהם. ורצו שיהא שכם עכ״פ מל עצמו. ולא יהיה למשא עליהם ליקח את דינה בחזקה שהרי כל העיר לא ימסרו נפשם בדבר כמו שכם עצמו. וכן היה ששכם מל עצמו תחלה כמו שיבא: ובעיני שכם. אם הוטב הדברים בעיני חמור מכש״כ בעיני שכם אלא כמש״כ שהבין שאם ימול עצמו שוב אין הדבר רחוק כ״כ אע״ג שדברו עמו רתת מ״מ בטח שיפייס אותם במה שמל עצמו ועושה דבר גדול כזה בשביל שחפץ בבת יעקב. והיא כפרה על העדר כבודם: ולא אחר הנער לעשות הדבר. היינו למול את עצמו גם טרם דיבר עם אנשי העיר ולא ידע אם יסכימו לדבר. מ״מ הוא הראה לדעת כי חפץ בבת יעקב. ולא מצד שהיא יפ״ת: והוא נכבד. וזה היה האות עד כמה השכיל על מעלת הרוממות של יעקב שאע״ג שהוא נכבד מכל בית אביו: שלמים הם אתנו. חותני הגאון ז״ל היה מפרש. אם המה אתנו אז הננו שלמים שכל מדינה חסר לה גידולי ארץ אחרת ונדרש לזה אנשים המוכשרים לסחור ולקנות תבואת הארץ שהותר מצרכיה ולהביא גידולי חו״ל. ואמרו שהעברים מוכשרים יותר ממנו וא״כ רק אם המה אז אתנו הננו שלמים הלא הארץ רחבת ידים יש לה גידולים למותר והמה יסחרוה: וכל בהמתם. שאינו בכלל מקנה כמו חיות בני תרבות וע׳ בס׳ במדבר ל״א ל׳: וימלו. חמור ושכם ואנשי ביתם נמולו כבר ונרפאו. ויכלו אח״כ למול את בני העיר. וע׳ בסמוך מקרא כ״ו: כל יצאי שער עירו. כל בני עירו או אנשי עירו מיבעי. אלא לא היו מדברים אלא עם אנשים הבאים בשער העיר שהוא בית האסיפה לכ״ד. משא״כ הדיוטים שאין בהם דעת לשמוע ענין. ואך המה עיקר העיר שמעו. וגם במעשה המילה חזר ופירש הכתוב וימולו כל יצאי שער עירו. אבל הדיוטי העיר עוד לא מלו ומכ״מ לא חשו שמעון ולוי: שני בני יעקב שמעון ולוי. תיבת שני מיותר. ובנדב ואביהוא כתיב ויקחו בני אהרן נדב וגו׳. ובא ללמדנו דאע״ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה. מ״מ היו שנים. היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו. המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע. וא׳ בא בדעת קנאת ה׳ בלי שום פני׳ ורצון היא אש שלהבת יה. ומ״מ מאש כזה ג״כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן. ובל״ז היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פי׳ בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה כאשר יבואר בפ׳ ויחי : ואת חמור וגו׳ הרגו לפי חרב. ייחד המקרא אותם בפ״ע. וגם בשנוי לשון לפי חרב. דחמור ושכם מלו עצמם איזה ימים קודם שפתו את כל העיר. וא״כ ביום השלישי של כל אנשי העיר היו המה בריאים. ומ״מ הרגום במלחמה ממש והיינו לפי חרב. כמו בעמלק כתיב לפי חרב. משא״כ באנשים כואבים לא נצרכו לכך: אשר טמאו אחותם. כתי׳ טמאו בל״ר בשביל שאירע ע״י מה שיצאו בקיבוץ בנות הארץ ויצאה דינה לראות ומגלגלין חוב ע״י חייב. מש״ה נקראו אשר טמאו אחותם שהמה טמאו: את צאנם ואת בקרם וגו׳ ואת אשר בעיר. היינו בהמות יחידות שיש ביד איש. שלא שייך לומר על יחידה צאן או בקר וע׳ ס׳ שמות כ״א ל״ז: לקחו. לא כשאר חפצים שיבואר בסמוך שהפקירו לכל הבא ליקח יקח. אבל אלו לקחו לעצמן. והטעם באשר טבע צאן ובקר ובהמה שניזונים מיד בעלים ואם אין להם בעלים ימותו ברעב ע״כ משום צער בע״ח לקחו לעצמם משא״כ שארי דברים: ואת כל חילם. פירש״י ממונם ונכלל בזה עבדים ושפחות: שבו ויבזו. בס׳ דברים ב׳ ל״ה הוכחנו בארוכה דזו ההוראה כשבא ע״פ גזרת נע״ו משמעו שיהיה הפקר גם בשעת הבזה ולא לקחת לנפשם ע״ש. משא״כ כשבא בכפולים בזז משמעו שהוציאו מיד בעלים ומקפידים שיבא לידם בשלימות. וכאן הפי׳ מהם שבו מהם ויבזו לאחרים אף שבא ע״ד הכפולים אבל הם מתחלפים זה בזה כידוע ולא הקפידו בזה משום שמתחלה לא נכנסו לזה בשביל הבזה: ואת כל אשר בבית. היינו כלי בית רק מה שאינו נצרך לאכול מיד בעלים. מהם שבו מהם ויבזו: עכרתם אתי. באשר מדת יעקב היה רק אהבת השלום ולשבת בטח. עתה הנני מוכרח לצאת מגדרי: להבאישני בישב הארץ. להתגר מלחמה עמהם. וכלשון המקרא שמואל א׳ י״ג. נבאש ישראל בפלשתים: ואני מתי מספר. מעט גבורי מלחמה וע׳ דברים ל״ג ו׳: ונשמדתי אני וביתי. שם ט׳ כ׳ וכ״ה נתבאר דהשמדה אין משמעו כליון הוא ובניו אלא אותו בעצמו ולא בניו וה״נ לא ירא יעקב מן הבנים. דגמירי דלא כלי שבטא אבל ירא לעצמו ונשיו וכל ביתו:
